מספר סידורי: 50373
שאלה:
לכבוד הרבנים שקוראים שאלות בפורום זה,איני יהודי דתי, ושאלתי אינה משתייכת לקטגוריות שיש באתר, כי אין קטגוריה של צער בעלי חיים. שאלתי קשורה בהתנגדות החרדית להחלת חוק הפרוות בשל השימוש בפרוות לשטריימלים. הרי היהדות כוללת הלכות צער בעלי חיים מפורטות, אותן קיבץ יחד לאחרונה יצחק נחמן (למרות שאין שם התייחסות לפרוות). כפי שאולי ידוע לכם, גידול בעלי חיים והצייד שלהם לצורך שימוש בפרוותם כרוך באכזריות רבה. אם אינכם מכירים את הנושא, מצב סרטון קצר שמדגים את שכרוך בשימוש כזה-(הסרטון הוסר בשל התכנים הקשים המוצגים בו),אני פשוט לא מבין כיצד בשם שמירה על סמל כלשהו, ישנה הרשאה הלכתית לאכזריות כל כך קיצונית כלפי בעלי חיים. אעריך תשובה, ד"ר צחי זמיר, האוניברסיטה העברית ירושלים.

תשובה:
אדון יקר ונכבד , צפיתי בסרטון ששלחת והדברים אכן מצמררים, כהקדמה לדברי אצטט את דברי חז"ל: חז"ל במסכת בבא מציעא דף לב: מתייחסים לעניין צער בע"ח, שם מזהירים חז"ל שלא לצער את בע"ח שלא לצורך כמו כן אם יש צורך להרוג בע"ח עלינו לעשות זאת למטרת קידוש ה' ואם צריך להורגם עלינו למעט את כאבם, לכן אחי ורעי אמרה התורה: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו" (שמות כג',ה') , כלומר: אפילו אם ראה אדם חמור של רשע או של גוי נושא משא כבד ובהמתו כורעת תחת משאה, עליו לבוא לעזרתו בעת מצוקתו. אומר בעל החינוך: טעם המצווה היא ללמד את נפשנו מידת החמלה, שהיא מידה משובחת,,, והעובר עליה ביטל מצוות עשה ומראה בעצמו מידת אכזריות שהיא מידה מכוערת וכל שאינו מרחם, אין מרחמים עליו מן השמים שאין גופו ראוי לקבל רחמנות" (מצווה פ'), כמו כן אסור לחסום בהמה בשעה שהיא עושה מלאכה בדבר שהיא אוכלת ממנו "לא תחסום שור בדישו" , "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" וכן על זו הדרך, התורה מתחשבת בכל בעלי החיים ויש אפילו מחלוקת בגמרא אם צער בע"ח הוא מדאורייתא או מדרבנן, להלכה נפסק כי צער בע"ח הוא מדאורייתא (ויש להחמיר בו) (רמב"ם הלכות רוצח, פי"ג ח', חו"מ סי' רע"ב) כמו כן יש האוסרים למרוט נוצות מאווזות חיות, בגלל צער בעלי חיים, ויש חושבים שאין בזה אכזריות וכן מפני שזה לצורך האדם (יו"ד סי' ה' וסי' כ"ג).

האר"י ז"ל (גדול המקובלים) ציווה על תלמידיו שלא להרוג אפילו כינה, אך התנהגות זו היא מידת חסידות ולא מעיקר ההלכה.  "יודע צדיק נפש בהמתו..." (משלי יב',י') אולם, כבר האריך מהרא"י בפסקים וכתבים סימן ק"ה שכל דבר שיש בו צורך לאדם אין בו משום צער בעלי חיים וגם לא שייך צער בעלי חיים אלא כשמצערו ומניחו בחיים (כפי שרואים בבירור בסרטון המצמרר) אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בע"ח אין בו משום צער בעלי חיים.

אם נתייחס למקרה המדובר, דע לך אחי היקר, כי בימים קדמונים בהם במדינות מסויימות רצו לבזות את התושב היהודי, נגזרה על היהודים גזירה להניח סימן היכר (סימן ביזיון) על הראש, זנב או זנבות של בע"ח, וע"י כך ליצור חזות מזלזלת המבדילה בין מכובדי העמים ליהודים הבזויים, בני העם היהודי שמאז ומעולם, היו ידועים כברי תושיה, השכילו להמתיק את הגזירה ולבטל את העוקץ המבזה אשר בה וברוב חכמתם הם המציאו את הכובע המיוחד (מגבעת פרווה המורכבת מזנבות כפי דרישת הגויים) שטריימל. אניני טעם הטיבו לעצב את הצורה וכך התפתח המנהג ונוצר הכובע המכובד שהפך מביזיון וגזירה לתרבות (שלא במטרה להזיק) לאור הצער שנגרם לבע"ח והתנגשות דברי חז"ל עם ייצורו של הכובע המכובד, חסידים רבים עברו לכובע סינטטי (מגבעת)

שאלתך הציבה בפני אתגר ערכי רב משמעות וראוי להתייחס לשאלתך בכובד ראש, הרמ"א טוען כי יש מספיק בהמות שמתות מאליהן ויש שנשחטות לצורך אכילה ומהם ניתן לעשות בגדים וכובעים ואין צורך ללכת ולצוד חיות ולהזיק להם. בעבר לאור הגזירות לא הייתה לנו כיהודים ברירה, אך כיום מבחינה מציאותית לדעתי האישית אין לכך הצדקה, כיום כמעט כל הפוסקים , כל מאמרי הגמרא וחכמי ימנו מסכימים עם העובדה שציד למטרת "שטריימל" אסור, קל וחומר בשיטות של ימנו (צער נוראי ומזעזע) כדי להניח במעט את דעתך דע לך אחי ורעי כי כיום ישנה תעשיה ענפה של "שטריימלאך" מפרווה סינטטית, במיוחד בארה"ב, שם מקובל בין חסידים רבים להשתמש בשטריימל סינטטי בעת הליכה בחוצות העיר משום שהדבר נוגע לצער בע"ח וכן משום שהשטריימל הסינטטי עמיד יותר ברטיבות, לכן אמרו חז"ל צורך שיש בו צער בע"ח ואינו ניתן להשגה בצורה אחרת יש להתירו מהדין, אבל שטריימל ניתן לייצר גם ללא צער בע"ח ולכן אין שום צורך אנושי בצער בע"ח שנגרם כתוצאה מייצור השטריימל.
לכן גם לגבי תלישת נוצות מאווזים חיים, אע"פ שמעיקר הדין יש מי שיתיר זאת לצורך האדם, יש הקפדה לא לצער אווזים ולכן תולשים מהאווזים את הנוצות רק לאחר שנשחטו כדין.

התפיסה הרוחנית: בטרם אסיים, חשוב שכל מי שקורא את התגובה הזאת ידע שמהות קיומם של בע"ח היא עבור האדם, בתחילה היו הדורות צמחוניים, אך בשל העובדה שהאדם והבהמה החלו להשחית דרכם ובאו אלו על אלו והיו מזדווגים בשאינם מינם (דור המבול וכו'...) הוחלט לאפשר לאדם לשחוט את הבהמה כדת וכדין וע"י כך באה הבהמה על תיקונה, שכן תכליתה קיומה הוא לצורך האדם, לכן בדור המבול בעת בה נגזר על האדם להיות נאבד מן העולם (למעט נח ובני משפחתו) לא היה צורך בבע"ח שנועדו לשרת את האדם ואם האדם כלה הרי שבאותה מידה כלים בעלי החיים, בסוד הגלגול מובא כי לעיתים מתגלגל האדם בבעל חיים ובא על תיקונו בעת בה שוחטים את בעל החיים ומברכים על אכילת הבשר, כך הופך ניצוץ שהחל דרכו בצומח ונאכל על ידי בע"ח ועלה למדרגת "חי" ושוב נשחט כדת וכדין ע"י האדם ונאכל בברכה ועלה למדרגת "מדבר". לכן אדם שאוכל בע"ח שלא נשחט כראוי ובנוסף לכך אינו מברך על אכילת הבשר, הרי שהוא גורם במעשיו הפסד לאותו "ניצוץ" ומונע אותו מלהיות מתוקן, כל זמן שלא נשחטה הבהמה כראוי הרי שהניצוץ "אסור" (מלשון כלוא) בתוך בע"ח, ניצוץ זה הופך להיות "מותר" באכילה רק כאשר נשחט כראוי, כדת וכדין ע"י שוחט מוסמך שבקיא בהלכות השחיטה. מדברים אלה ניתן ללמוד שבאמצעות אכילת הבשר והברכה עליו האדם מתקן את נפשו של בעל החיים וזוכה לתוספת קדושה, אך אדם שאוכל בשר מבלי להקפיד על "כשרות" ועל "שחיטה" הרי שהוא ממלא את גופו הבהמי ב-"סיגים" וע"י כך הופך טבעו להיות בהמי יותר ויותר. (עלינו להבין שבכוחו של אדם לתקן את בע"ח ולמתק מעליהם את הדינים)

אם הזכרנו את נושא השחיטה ראוי לציין שה' יתברך ציווה עלינו לשחוט את בעלי החיים בצורה שתגרום כמה שפחות צער לבעלי החיים (אם תעמיק ותחקור את הנושא תגלה שהשחיטה היהודית היא המהירה והכי פחות מכאיבה) "ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמה',ט') לסיכום: עיון במקורות הבאים יספק מידע נרחב אודות יחסה של התורה לבעלי החיים במורשת ישראל, בעניין השטריימל, דעתי לאסור שימוש בשטריימל שנוצר כתוצאה מחילול ה' וצער איום ונורא לבע"ח, וכן היא דעתם של רוב פוסקי הדור למעט מקרים חריגים בהם יותר השימוש בשטריימלים שגם ככה מיוצרים לטובת הכלל, שכאן אין סיבה לאסור שכן לא ייצרו את הדבר באופן ספציפי לטובת "החרדים" אלא לטובת כל מאן דהו, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאדם שסובב ברחובות העיר כשכובע שיוצר מ-"רצח בע"ח" עשוי ליתן את הדין על כך שציער בע"ח לטובת הנאתו האישית וגם אם יש מי מהפוסקים שיתיר לו לעשות כן, דעתי אינה נוחה מהדבר וכואב לי שכך נוהגים בימנו. 
לעניות דעתי היות ואין ידיעה ברורה ומוחשית לחובשי השטריימל בדבר הנזק והצער האיום והנורא שנגרם לבע"ח היות ואינם חשופים למדיה ולתקשורת ולדרך בה מיוצר אותו פריט לבוש (קדוש ככל שיהיה)  מן הראוי לחשוף אותם לתהליך הייצור ולאפשר לגדולי הדור לשקול שוב את הדבר לאור הנתונים שהצגת.

לסיכום, כמה דעות בעניין.
א. כל דבר שמיוצר מבע"ח לצורך האדם אין בו משום צער בעלי חיים כל זמן שנעשה בצורה אנושית ולא בצורה של עינוי וגרימת צער במתכוון לבעלי החיים.
ב. שחיטה הותרה ושימוש בעורות ופרווה של בע"ח שנשחטו כדת וכדין יש בו תיקון עצום לבהמה שזכתה לקדש שם שמים ולהיות חלק מתשמיש קודש בעם ישראל וזה תכלית תיקונה.
ג. כל הריגה שלא לצורך ממשי ושימוש בבע"ח להנאה בלבד , הנאה שאינה כורח המציאות אסורה בתכלית האיסור לפי כל גדולי הדור.
ד. בעניין המנהג ראינו שהדבר נגרם שלא מרצון והפך למנהג מרצון שלא במודע ושלא בכוונה, אך לאור המציאות הנהוגה כיום למרות שראוי לאסור את הדבר, יש מי שיטען שמנהג ישראל דין הוא והיות והיה צורך בכך בעבר, כיום הביזיון שנגרם ליהודי הפך סמל ומקור לגאווה, בדומה לפיאה נכרית שהייתה מותרת בעבר וכיום רבים הם האוסרים שימוש בפיאה.

מקורות:
(יהודה אלטשולר, היחס לבעלי חיים והטיפול בהם לאור ההלכה, עבודה לשם קבלת תואר "מוסמך" באוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשנ"ו, עמ' 156-153; אברהם שטינברג, "צער בעלי חיים לאור ההלכה", ספר אסיא, כרך א, בעריכת א' שטינברג, ירושלים תשמ"ט, עמ' 269-263. מאשה מטיס שריד, "מבחנו של משה - היחס לבעלי-חיים במורשת ישראל", טבע און ובריאות 102 (תש"ס), עמ' 30-29; 103 (תש"ס), עמ' 31-30.  עיינו דוד שפרבר, "קרבנות לעתיד-לבוא במשנת הראי"ה קוק", בתוך ראיות הראי"ה - מסות ומחקרים בתורתו של הרב קוק זצ"ל, ירושלים תשנ"ב, עמ' צז-קיב. שחרור בעלי-החיים, פרק 3: "בחווה התעשייתית, או מה עבר על ארוחתך כשעדיין הייתה בעל-חיים", תירגם מאנגלית: שמואל דורנר, תל-אביב תשנ"ח, עמ' 195-130. )  



תגיות:
דוקטור צחי זמיר דר צחי זמיר פרוות צער בעלי חיים חרדים שטריימל